עלי כותרת

עלי כותרת

אני כותב לך שיר

דמותך בעיני,ריחך באפי

דופק ליבי מהיר

טעמך בפי,

אני מייחל להיות פרח בקציר

דווקא אותי, תקטפי.

את

כמו שעון לאצן,

אני רץ מהר עבורך, ואת בשלך, מתקתקת לאט,

כמו הצחוק לליצן

את בין המעשי למופשט.

את מוזיקה ואני רקדן

מנסה להסתנכרן בכוריאוגרפיה מושלמת

את אומנות ואני אמן

בלעדייך, תכליתי נעלמת.

תשוקתי לחום גופך, כמו תשוקת הפרח לחמה ביום גשום,

לעולם אל תעני לחיזורי

ולעולם תהיי,

עליי כותרת לשיריי.

תן לו

גבריאל, תן לו לגעת בזהב

תן לו לגדול בתמימות

אם אתה מתערב, תן לו

לשוב להוריו.

גבריאל, מספיק עם למען השם

לך לך ומצא ילד אחר

הוא לא אשם

ועם ישראל

יכול ללכת לעזאזל.

תן לו עוד מגנום מהקיוסק

עוד סיבוב באופניים

עוד משחק כדורגל אחד, עם הנעליים.

כלוא בכלוב של זהב

הוא נושא כאבו, בפיו

מה תפל טעמו של סיר הבשר,

תענוגות הן עגל זהב של  אחיו

לא לעולם השלד בארון נשאר.

תן לו לגעת בזהב,

הכה על חטא

אם לא אז אז עכשיו

הרי בסוף, מתגלה האמת.

גבריאל, הכה כבר על חטא

תן לו להכנס,

לפני שהוא מת.

שיר לשניים

לא רוצה עוד גיתה,

אני כבר לא יכול.

תנו לי תנו לי דב כחול.

לפני שהכרתייה, הייתי כל יכול,

אפ דאונים בעולימפוס לצלילי הרוקנרול!

יועד התיישב על הגדר רגל מוביל

רגל מבלדר, כל אימון היינו סופרים בעיקר מי חסר.

כשנקרע מיתר הלהקה התפרקה,

העצבות לא התאפקה,

מחדר הבולדרינג יצאה עננה של מועקה.

אינסברוק, הכל אפשרי כאן. עכשיו 'תה באינסברוק, אינסברוק.

המגנזיום כאן לבן יותר, כשההרים קוראים

אני מוכרח ללכת.

יש לי דלי מלא חלומות, ג'ונגל של טיפוס ,

נסיכת הכסף עומדת ברחוב, גם בשמש גם בשלג, מתפללת למריה.

ואז הגיע הנסיך שלה, איש של ים בין אלפי אנשי חורף, הוא קרע את העיר ונרדם

בדיוק בכבש השישה עשר.

השיר הזה הוא שיר לשניים,

דע לך שלמדתי ממך יותר משנדמה לך.

ילד אמיתי

נטע

רגליה נטועות בקרקע,

היא מטפסת במעלה הקיר ורגליה מחפשות את הקרקע היציבה.

אני עולה מעלה ומשוכנע שהרצפה מושכת אותי אליה,

אני משוכנע שהפיזיקה לצידי ורגלי כשני קפיצים, מקפצים ללא הרף, רק לא לפגוש את הרצפה.

כוח המשיכה, הפיזיקה והכימיה דווקא לצידה, הרצפה לא מושכת אותי,

היא, זאת שנטעה בליבי, מושכת אותי.

היא, נטעה קרקע יציבה בתוכי.

הרצפה משכה אותי, נהנתי מהנפילה , מהכאב.

ועכשיו היא, הנטע הזאת, מושכת בשמונה חוטים לבנים

ואני עולה, כמו עץ עם שורשים חזקים.

היא מושכת בחוטים ואני עץ

תאטרון בובות, אני כבר ילד אמיתי, כמו כל הילדים.

photo : Heiko wilham

משהו אחר

בטיפוס אין יריב.

בשחמט יש, בטניס שולחן יש, באיגרוף יש.

בטיפוס ספורטיבי יש משהו ״אחר״.

רמת הקושי בטיפוס מתגבשת לכדי מספר ואות רק בגלל אותה השוואה , האחר מהווה מעין אישור לתחושות הפנימיות לגבי הקושי.

הדירוג- רמת קושי, מנסה לבודד את ההבדלים הבין אישיים, גובה משקל דת גזע ומין , ליצור סטנדרטיזציה של רמת קושי.

אך כיצד?! האם קושי הוא אינו דבר סובייקטיבי?.

הקושי אכן סובייקטיבי, וטיפוס אכן מיוחד ושונה מכל ענף ספורט אחר שאני מכיר, וולפגנג גוליך אמר " השריר החשוב ביותר בטיפוס הוא המוח" וצדק.

למרות זאת, המאמן שלי תמיד אומר לי " אנחנו לא פועלים בחלל ריק" , בתחרות  הביצוע שלנו נמדד מול הביצוע של האחר.

כבר בתכנון המסלול, במימיקת המטפסים, ניתן לראות כיצד המטפסים מתכננים יחד את המסלול, גם אם אינם דוברים את אותה השפה, גם אם אחד גבוה והשני נמוך,

למעשה , בתכנון, הסובייקטיביות נעלמת לרגע.

והנה על הקיר היא חוזרת

יש לי חבר שאיחל לי לפני נסיעתי לסבב גביע העולם ברכה שמהדהדת בראשי עד היום " טפס כמו שרק אתה יכול"-גילי טנא.

אך מהו הדרייב שמניע אותנו? מהו המניע הפנימי שגורם לנו להתמודד עם הקושי?.

לפי דעתי, בטיפוס מי שהמניע שלו הוא  חיצוני- ״לנצח״ לעקוף את האחר , לא יגיע רחוק, או גבוה. 

הרצון להיות מטפס טוב יותר הוא מניע חזק יותר ואותנטי, מניע שיקדם אותך בלתת 100 אחוז מעצמך.

אז למה תחרויות?

תחרויות הן הסטנדרט. הן הדירוג.

הן האישור לכך שזה קשה. הן הנקודה ביומן ובתכנית האימונים  שאליה שואפים כל השנה.

כי בטיפוס, אין יריב, בסוף אתה לבד על הקיר, יש רק אחר שהשאיר סימני מגנזיום ורנרים מתנדנדים. זה הזמן לתת מעצמך 100 אחוז.

כשאנחנו נופלים, יש מטפסים שמביטים מיד אל הקיר ויש כאלו שמביטים מיד אל הקהל, אני רוצה להיות מאלו שמביטים אל הקיר.

שניה לפני שמתחיל הבדיעבד, שניה לפני שמתחיל ה״אם הייתי״ שניה לפני שאני יודע את שרמזו לי הרנרים המתנדנדים, המגנזיום ותשואות הקהל, שניה לפני,  שניה לפני שהסובייקטיביות נעלמת שוב, אני רוצה להביט פנימה ולדעת אם ביצעתי את המיטב.

                                                        (דניאל רודנקו האלוף בתמונה)

אני חושב שמי שמוציא מעצמו את המיטב בכל אימון, בכל מסלול, בכל פעם שהוא על הקיר , הדרך שלו להיות מנצח אמיתי, סלולה.

תודה ליאיר  גרפינקל וגלעד פורסט על התמונות המדהימות מהתחרות ברמת ישי.

תודה לכל מי שארגן את התחרות המדהימה הזו, כן יירבו. 

בבועה

אני מוקף טיפשים חשבתי,

הסתכלתי סביב וראיתי שאני לגמרי לבד

בבואתי הטיפשה השתקפה מעיני האנשים.

אם הסבל כל כך עמוק,  החייבת להיות השמחה  רדודה?.

רק מלנכוליה עונה לשאלתי ואחד כבר ביקש את ידה אז לקחתי את בבואתי והלכנו להשתכשך ברדודים.

הנה הטיפש מאושר , הנה רשע וטוב לו , נשאתי את בבואתי לאשה ושחינו משם,  עוד צדיק שרע לו בעמוקים.

לפעמים אני כל כך מלא מעצמי שכל המוסיף גורע.

במקומות הומי אדם הקול הפנימי שלי כל כך חזק כמו נפילת העץ ביער (שאיש לא ראה או שמע.)

רק תגידי  עם הסוגריים או בלי,

רק תגידי אם העצב מבקר אומנותי גם אצלך, רק תגידי אם להתגרש

או התהיי לי לפילגש?.

לוליין עולה במדרגות

אילו

אפלטון היה נכנע למגע

סוקרטס היה מוכן לשקר

ניוטון היה טועם מעץ הדעת

לא הייתי הוגה בהם ובטוטאליות

אך לו היו פוגשים בך

אפלטון היה נכנע למגע

סוקרטס היה מוכן לשקר

ניוטון היה טועם מעץ הדעת

ורק ארכימדס עדיין היה רץ ערום וצועק אאורקה

גם אני מתפשט בשירי ומכריז: מצאתי.

זה מתפשט בקרבי, מחמם איברים פנימיים

ומלטף צלקות נושנות   

את בית חלומותיי, כשאני נכנס בדלת וגופי נאנח כאומר : "הגעתי".

את נסיכה מהאגדות, שוכנת במעלה המדרגות הלוליניות

ומשקיפה מחלונך, אני לוליין המטפס אל גגות הבתים

בשכונות עניות ,

אני מביט אל חלונך ויודע שגם הם היו מתיישבים כאן על הגג לשורר לך

שיר בטוטאליות האופיינית רק לאהבה.

יום בעפרון

היום אני כותב בעפרון

אני  מטפח אכזבות

ולא מפתח ציפיות

היום אני מזייף ומכחיש אהבות

היום החלומות הם בלונים וסופם

ידוע מראש.

היום התקוות רק מכאיבות.

מחר שוב אחזור להיות עלם חולמני,

אופטימי עד טמטום, נאיבי עד ארץ לעולם לא

מחר אעמיס ואסחב עוד ועוד על הגב, לא אקשיב לאף אחד, לא אשבר.

מחר אחזור להיות צודק כמו רובין הוד.

אבל היום אני יודע שרובינים מתים מהר או נכלאים, או בוחרים צד:

הצד שהם גנבו ממנו או הצד שהם גנבו עבורו.

היום אני יודע שרובינים כאלה הם רק מזוכסיטים והסבל הולך יד ביד עם הצדק.

היום וונדי לא יודעת מה זה ארץ לעולם לא,

היום וונדי מבקשת שתגדל כבר

היום וונדי לא רוצה תירוצים ולא סיפורים

היום אין מחשבות שמחות ואבקת פיות.

היום כל האגואיסטים והקנאים והמציאותיים והחסרי מעוף והבינונים והישירים והפולטיקאים צודקים.

היום הם ניצחו

היום אני לא כותב בעט שירים, לא עבדכם הנאמן

לא כותב המצאות, סיפורים ואת כל היופי בעולם.

גיבור

יש לי גיבור, הוא מטפס.

ישנם לא מעט מטפסים שאני מעריך, מכבד ואף מעריץ.

בכל זאת יש לי גיבור ולגיבור סיפור.

גיבורנו התחיל לטפס בקיר יואב בחיפה, מהיום הראשון הוא חשב שהוא טוב.

הוא היה אז צעיר, כבן 10 בערך, ילד מציק שאינו סותם את הפה לדקה.

הוא לא טיפס טוב. ראיתם את הנקודה בסוף המשפט? גיבורנו לא מכיר נקודות, עובדת, מציאות נוקבת, הוא תמיד אהב לטפס, אהב את התנועה על הקיר, את הסלע, את סרטי הטיפוס, את המושגים, את הסטייל, הכל.

הוא פחד מהגובה ובכל זאת טיפס.

הוא היה מין ילד מוזר כזה שכל מה שיש לו בראש זה טיפוס, כל מסלול חדש שנפתח ברחבי העולם הוא ידע על כך, אסף כל פיסת מידע שהגיעה לידיו.

הוא מלמל בלי סוף על סצנת הטיפוס ושמות של מטפסים טובים, בשיעורים בבית הספר הוא היה משרטט מודלים של נעלי טיפוס חדשות.

כולם צחקו איתו וקצת עליו, הוא אף פעם לא נעלב או נשבר, תמיד אופטימי, תמיד הוא הצליח לזכור מדוע הוא מטפס וכמה הוא אוהב את זה.

בכל התחרויות הוא נכשל, מטפסים שטיפסו פחות זמן ממנו טיפסו טוב יותר, הוא המשיך לנסות.

זה לא סיפור על אדם לא כשרוני שהתאמן בצורה סזיפית ופיצה על כך, להפך, גיבורנו כשרוני עד מאוד, הכשרון הגדול ביותר שלו הוא האהבה שלו לטיפוס.

הוא היה גיבור גם הוא היה ממשיך לטפס ולא מגיע לאן שהגיע, הקטע היפה בסיפור הזה, הקטע שבו אתם מהנהנים ומרגישים שכל זה מתחבר הוא הקטע בו הוא הצליח.

הוא המשיך עם האופטימיות ועם הדרייב הבלתי נגמר לטפס, הוא לא עינה את עצמו ולא שפט את עצמו כפי שרובנו היו עושים ולבטח מפסיקים לטפס כי "אנחנו לא מספיק טובים".

הוא לא רצה להוכיח להורים שלו שהוא טוב כי הם היו אוהבים אותו כך או כך, הוא לא רצה לספק את אחיו שהיה מכפכף אותו כך או כף , אפילו את המאמן הוא לא רצה לספק, מה שהחזיק אותו היה המניע הפנימי שלו שראיתי רק מהצד ולכן אוכל רק לשער מהו.

הוא המתחרה היחיד שהיה נשאר לטפס בבולדר אחרי התחרות שבדרך כלל התפקששה לו, הוא המתחרה היחיד שבכה וחייך בו זמנית והמשיך למלמל דברים מצחיקים וקצת עצובים.

אני לא יכול לומר שלא צחקתי עליו עם כולם וגם לא יכול לומר שלא חשבתי שהאהבה שלו לטיפוס תיקח אותו רחוק.

אני יכול להגיד שהאמנתי בו תמיד ויכול להגיד שלפעמים לא האמנתי לעצמי.

בקיצור?! ילד כאפות.

הדרך שלו הייתה יותר קשה, הוא לא יודע את זה, הוא יודע שהוא מטפס טוב, כמו ביום הראשון שהוא בא לקיר ומבחינתו טיפס טוב, מה שאר האנשים חושבים זה כנראה לא משנה.

אני לא יודע אם בכל הצלחה שלו היום יש ניצחון קטן על כל הכשלונות שחווה כיוון שככה זה, אדם שמצליח לא בוכה ומספר את רגשותיו אלא מחייך וממשיך הלאה, לאתגר הבא.

יש לו מאמן אחד שבאמת האמין בו ועדיין מאמין.

אני רק רוצה לומר שיש לי גיבור.

כל קשר, שמינית או הצלה, בין הדמויות למציאות הוא מקרי לחלוטין.

סיפורים

אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים.

רובם שקריים.

אמא שלי תמיד אומרת fake it until you make it והבעיה עם זה שזה נכון.

בכדי להיות אלוף עולם אתה צריך לומר לעצמך לפחות 300 פעם בשנה שאתה תהיה אלוף עולם, גם אם זה שקר ובסוף לא תהיה, אם לא תשקר לעצמך בטוח לא תהיה.

יש לי מכרה שאומרת שאם היא הייתה רוצה היא הייתה אלופת עולם בטיפוס, פשוט היא לא רוצה שיהיו לה שרירים.

היא מאמינה בזה בכל ליבה, היא לא יודעת מה זה לדמם מקצות האצבעות, לעשות אימונים לשרירי הליבה ב6 בבוקר ואחר כך לנסות לטפס שוב בערב, ליפול 100000 פעמיים כדי להצליח פעם אחת ובכל זאת לא לעמוד על הפודיום אבל היא באמת מאמינה שאם היא הייתה "רוצה" היא הייתה אלופת העולם.

ברור לחלוטין שברגע שבו הגוף משדר לה להפסיק לאחוז היא מפסיקה במקום להלחם ולאחוז אך עדיין היא מתרצת, “לו הייתי רוצה... אז הייתי...”.

נכון, כוח הרצון הוא הכוח הכי חזק שיש אבל את לא יודעת שהיית נשברת, אני יודע, כמו שאפרים שמיר שר לעופרה, ככה אני יודע.

כתבתי לה מכתב פעם,אני זוכר שקיעה של יום קיצי וריח של דשא שהרגע כוסח כשהכנסתי לה אותו לתיק, סיפרתי לעצמי שהיא תקרא ותקפוץ עליי , ארים אותה כמו נסיך מהאגדות ונסע לטפס ביוון או תאילנד, לה סיפרתי במכתב את אותו הדבר.הדשא לא היה הדבר הירוק היחידי שכוסח באותו הקיץ.

היא עדיין לא רוצה שרירים, אני עדיין כותב שירים, אנחנו שנינו כמו האיש הירוק והאיש הכחול, מסיפור אחר. 

https://www.youtube.com/watch?v=CiMpeV5UX4M

אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים ואחוזי הצלחה של תרופות הפלסבו רק עולים, אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו מאמינים במונוגמיה, מאמינים בנישואין, מאמינים בגירושין מאמינים בפרק ב'.

למעשה, אנחנו צריכים לספר לעצמנו סיפור שהוא כרגע שקר מוחלט

אחר כך להתחיל להפוך אותו למציאות בכך שנספר לעצמנו מספיק אמת בכדי לדעת איפה אנחנו באמת עומדים ומספיק שקר בכדי לא להתייאש ולוותר. A target without a plan is just a wish.

אז אני משקר לעצמי ואז נפגע, מאבד את האמון, מבטיח לא לעשות את זה שוב, מתנצל, סולח ושוב חוזר חלילה ולא חס על נפשי.

לא רק ספורט

העולם שלנו בנוי על ההנחה כי כל אחד דואג לעצמו וזו, ירייה ברגל כי אם זה היה נכון אז מילא, אבל זה לא נכון, אנחנו סתם מפספסים, סתם יורים, חיים כאילו אנחנו מוגבלים רגשית מרוב הפחד להפגע או הפחד לתת אמון.

אני יכול לספר על שעות בהן המחשבות רצות ותיאוריות שלמות פותחו ואחר כך נפלו רק בגלל כמה פסיכופטים\אנטיפטים שפגשתי בדרך, ממש כמו העולם שהיה בדרך לשלום עולמי ומצא עצמו עם שתי מלחמות עולם, בדרך לשלישית.

אני איש של ספורט ושם נדמה כי בסוף עומד רק אחד על הפודיום ועוד נגיע אליו, אל אותו אחד, אבל אני רוצה לספר דווקא על אחד שכתב זאת לפני ואיני יכול לכתוב זאת כאילו היא תורתי כי היא תורתו, עמנואל קאנט שמו ובציווי הקטגורי אני הוגה יום וליל.

כמה קשה להשיג היום " מפתח אפס", מפתח פשוט, מפתח שלא מפחד שיזייפו אותו כי כמו שהתרנגולים שרים "אין אמון בבני אדם" ובמקום לסמוך איש על רעהו המפתחות רק משתכללים ובעקבותם גם הפורצים.כמה אבסורד הוא המנעול, אני טוען כי המנעול קורא לגנב ולא הפירצה, אם אתה נועל את רכושך אתה משחק במשחק הזה, "משחק סכום אפס”, משחק שבו עבור שאחד ינצח השני חייב להפסיד, מעיין לגיטמציה שכזו כאילו שאם לא נעלת את ביתך אז לגנב יש זכות לגנוב כי הרי הפירצה קראה לו.

קאנט יודע שהתרנגולים ישירו זאת בחלוף כמה עשורים טובים ולכן הוא מצווה על בני אדם "עשה מעשייך רק על פי אותו הכלל המעשי, אשר בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי."

התיבה הישנה הזו נשארת נעולה ובה כל החוכמה צורפה למפתח אחד פשוט.

https://www.youtube.com/watch?v=HoRsR0eQI2o

זה היה בגרמניה, כשחציתי ברמזור אדום באמצע הלילה את הכביש וראיתי חבורה של שיכורים עומדים ברמזור למרות שאין אף מכוניות כשניסחתי את הכלל הבא של קאנט, הגיתי בשואה והסכמתי עם עצמי שרק כך בונים חומה וגם מדינה ומרצדס אבל ידעתי שזה לא שווה מאומה ברגע שאומה שלמה איבדה את המחשבה החופשית שלה. נוסח "האוטונומיה" דושר מהאדם לעשות כל מעשה רק על פי מחשבתו האוטונומית ולא על פי מוסכמות חברתיות או חוקים חברתיים. כמו כן דורש הנוסח שהשיקול יהיה תבוני ושאינו תלוי בניסיון"

אני יכול לספר לכם על ויכוחים של שעות עם אמי או עם הקהילה היהודית באינסברוק בנושא הזה , כשהם מנפנפים במסורת או בפחד מהכאוס או בניסיון אני ניפנפתי במחשבה החופשית וקצת בשואה אבל לא ידעתי שקאנט עומד לצידי ומאיר את דרכי.

כשהתייאשה אמרה "אתה יודע לאן כל אלה עם הכוונות הטובות מגיעים?”

הנהנתי ואמרתי "עדיף להגיע לגיהנום.”

היא הביטה בי במבט מאוכזב ואז אמרתי" אז מה רצית? שאשאף להגיע לגן העדן?”

היא כמעט והתחייכה עד שהמשכתי " הרי לשם מגיעים כל אלו עם הכוונות הרעות"

ואז פרצה בצחוק מריר ונאנחה.

איני מטיף ובכל זאת,

אם כולנו מסכימים ש"אם כולם היו פועלים ככה היה כאן יותר טוב?” , מדוע לא כולם פשוט פועלים כך?.

אני אענה לכם ברשותכם, זה לא פועל בגלל אותו " משחק סכום אפס", זה לא פועל בגלל אותה הקצנה של המשפט "הבא להורגך השכם להורגו”. משפט השגור בשפה העברית כאילו היה ההמנון של מדינת ישראל.

שם, שם אנחנו נכשלים, שם "נפלה" התיאוריה של קאנט, בנקודה הזו שכביכול טובתו של אחד נמדדת אל מול טובתו של אחר.

גם שם אנחנו טועים מסתבר ודילמת האסיר מסבירה זאת טוב ממני.

בדילמת האסיר המפורסמת שני פושעים נתפסים ומבלים כל אחד בתא מעצר שונה, החוקרים מציבים בפניהם שתי אופציות, או להלשין או לשתוק, אם ילשינו אחד על השני ישבו שנתיים במאסר, אם אחד ילשין והשני ישתוק אחד ישתחרר והשני ישב שלוש שנים.אם ישתקו שניהם ישבו שנה.

עכשיו חיים הכט מנפנף בידו ושואל: מה?, אתם?, הייתם עושים?!.

מסתבר שרובכם הייתם מלשינים או מהפחד שהוא ילשין או כי העדפתם את עצמכם, כך או כך מעגל הפחד גדל וקאנט לא מתהפך.

אם נחזור רגע לעבדכם הנאמן והמטיף הוא רוצה לספר שהוא עובד על מסלול בעין פארה, כבר כמה שנים, הוא השאיר עליו את הרנרים(ציוד טיפוס) שלו כבר שלוש פעמיים והם נגנבו, ברוב הצוקים בעולם תלויים רנרים שאיש אינו לוקח ולעבדכם אמרו רבים " נו למה לא הורדת אותם?” לא הורדתי אותם כי זה לא נכון, לא מורידים רנרים, משאירים רנרים וכשמחברים את הפרוייקט שלך מההתחלה עד הסוף מורידים אותם.

http://youtu.be/ZdzIeVBQYxM

בשטח אני נתקל בלא מעט חיות וחלקן תוקפות אותי, לא כי זה גורם להן עונג אלא מרוב הפחד שאתקוף אותן, כל המילים והמשפטים האלו, האייפון והחלליות ועדיין אותו הפחד.

הפחד מהכאוס, הפחד מעולם בלי חוקים, עולם שלא מפחד לתת אמון בבני האדם, הפחד מללכת בניגוד ל" ניסיון", למוסכמות.

למזלי הספורט שלי מגלה לי בכל יום מחדש, כיצד זה דווקא משחק סימולטני של כל המתחרים ואינדיבידואלי לחלוטין. האחד שבסוף עומד על הפודיום לא היה צריך שהאחרים יפלו לפניו, אלא להתחרות מול עצמו ולנצח שוב ושוב ושוב. זה לא משחק סכום אפס, אין תועלת בהפסדו של אחר אלא בנצחון האישי שלך.

תוצרת הארץ

אני לא פטריוט גדול, לא סופר את השנה העברית ובכל זאת כותב בעברית, מרק פטריות.

שנת 2013 הייתה השנה הציונית שלי, אחרי שהתאמנתי קשה והתלוננתי הרבה ראו פוסטים קודמים ^ , טסתי להתחרות ב7 אליפויות ברחבי העולם + שתי מחנות אימונים בחול.

כבר בתחילת השנה החלטתי שאני מתאמן בארץ ומתחרה בח"ול.

אם להודות על האמת אז לא פעם פזלה עיני אל ח"ול, בעיקר בימות הקיץ הקרים באוסטריה, סיפרתי להם כמה יותר חם בארץ והם סיפרו לי כמה יותר קר שם בחורף ודכאוני.

בילינו עונה שלמה יחדיו, פגשתי אותם בכל התחרויות ומרובן חזרנו יחד להתאמן באוסטריה לקראת התחרות הבאה.

הפכתי לשגריר ישראלי, הקפדתי להביא להם במבה וחלווה בכל נסיעה.

הפסקתי להתלונן על המצב כאן, כי מי שעושה לא מתלונן ומי שמתלונן לא עושה.

במהלך העונה הם כבר תיכננו לאן יסעו החורף הזה, דיברו על נורווגיה וגם על ספרד, אני ידעתי שמכסת הטיסות שלי לשנה הזו נגמרה היות ונסעתי לתחרויות.

החלטתי לשכנע אותם לבוא ארצה, כי החורף כאן הוא העונה המושלמת לטיפוס ויש מה לעשות בארץ.

בהתחלה לא האמנתי בזה, הסתכלתי על ספרד וכמות הסלע שם ובכל זאת ידעתי שישראל בתנופה, תנופת בילוט, תנופת קירות חדשים ובעיקר תנופת מוטיבציה.

בחור רציני אחד, הייקו שמו, מאמן נבחרת אוסטריה שמע את דברי וביקש עוד מידע, מידע על הסלע ומידע על האתרים ששווים ביקור.

כך הפכתי למשווק והתחלתי למכור מוצר שאין לי ברירה אלא להאמין בו.

אמרתי לו שזה לא כמו ספרד והסלע כאן הוא נדיר במקצת, סיפרתי לו על הבעיות עם רשות הטבע והגנים אבל באותה נשימה גם אמרתי לו שמסתדרים וששווה לבוא.

במהלך השיווק , אחרי תקופה ממושכת בח"ול כבר התגעגתי ארצה, לחברה, למשפחה וגם להיות קצת ראש ולא רק זנב.

אולי אפילו אפשר לומר שקצת התאהבתי בישראל שהייתה לי מתחת לידיים וסוף סוף הבנתי את התפקיד שלי.

עלי לסלול את הדרך הזאת ולקחת תנופה חזקה מהארץ ולייצג אותה בתחרויות הבינלאומיות.

הבנתי שבמקום להתלונן על מה שאין לנו אפשר לברך את מה שיש ולבנות מה שחסר.

כשחזרתי ארצה ראיתי שאנחנו שם, הסתכלתי סביב וראיתי אנשים עושים, כאן התחיל החיבור שלי עם 3^rd rock , נכון יש להם שם באנגלית אבל הם לגמרי כחול לבן, אנשים נפלאים שהוכיחו לי שאפשר לעבוד קשה כשיש משמעות גדולה ואני גאה לייצג אותם ואת הערכים שהם עומדים מאחוריהם!.

http://www.3rdrockclothing.com/pages/about-us

העונה נסתיימה והרגשתי מלא גאווה לקחת את ישראל למקומות שהיא עוד לא היתה בטבלה הבינלאומית.

https://www.youtube.com/watch?v=cg6wNzoCAW0

הייקו חשש שמסוכן כאן,לאחר שסיפרתי לו את המצב הוא השתכנע והודיע שהם מגיעים. עשרה חברה לעשרה ימים, פיניתי לי זמן וככה הפכתי למדריך טיולים, כי "כל אחד מביא אחד”.

למדתי לא מעט על המדינה הזו, הצגתי אותה באופן ניטרלי, סיפרתי את כל הרע וגם את כל הטוב, גם דיר אל יאסין וגם מקסים, גם הנכבה וגם העצמאות. מקומות קדושים חברים טובים, אייל שני בפיתה וכמובן סלע, סלע, סלע.

את הסילבסטר הקודם ביליתי בחלומות על אוסטריה, בסילבסטר הזה אוסטריה הייתה כאן.

2014 כבר התחילה ואיתה גם תוכנית האימונים הכוללת בתוכה 9 תחרויות ברחבי העולם.

כשאני מתחרה ישראל כתובה לי על הגב קצת מעל המספר, השנה אני מקווה להרגיש אותה דוחפת אותי למעלה...סטופ, הנה באה לה תלונה, לכי.

אני לא חובב מרק פטריות, אני לא פטריוט בגלל שאני לא שלם עם כל מה שהמדינה הזו עושה ובכל זאת, אני חי בה.

אני רוצה לשנות מה שאני יכול ולנסות לשנות את מה שאני חושב שאני לא יכול, אני גם רוצה להתלונן שמגיע לי, שזה לא פיירי, לרקוע ברגליים ולצעוק אל השמיים, לשאול למה לא אוגנדה , למה לא ספרד, למה הכיבוש, למה לא שלום למה שמאלנות אבל מי שמתלונן- לא עושה, ובענף הטיפוס הישראלי, עושים.

אם כבד לבבכם כעופרת אם אבלה בגופכם הנשמה- https://www.youtube.com/watch?v=X6rsfFU6J1o