גיבור

יש לי גיבור, הוא מטפס.

ישנם לא מעט מטפסים שאני מעריך, מכבד ואף מעריץ.

בכל זאת יש לי גיבור ולגיבור סיפור.

גיבורנו התחיל לטפס בקיר יואב בחיפה, מהיום הראשון הוא חשב שהוא טוב.

הוא היה אז צעיר, כבן 10 בערך, ילד מציק שאינו סותם את הפה לדקה.

הוא לא טיפס טוב. ראיתם את הנקודה בסוף המשפט? גיבורנו לא מכיר נקודות, עובדת, מציאות נוקבת, הוא תמיד אהב לטפס, אהב את התנועה על הקיר, את הסלע, את סרטי הטיפוס, את המושגים, את הסטייל, הכל.

הוא פחד מהגובה ובכל זאת טיפס.

הוא היה מין ילד מוזר כזה שכל מה שיש לו בראש זה טיפוס, כל מסלול חדש שנפתח ברחבי העולם הוא ידע על כך, אסף כל פיסת מידע שהגיעה לידיו.

הוא מלמל בלי סוף על סצנת הטיפוס ושמות של מטפסים טובים, בשיעורים בבית הספר הוא היה משרטט מודלים של נעלי טיפוס חדשות.

כולם צחקו איתו וקצת עליו, הוא אף פעם לא נעלב או נשבר, תמיד אופטימי, תמיד הוא הצליח לזכור מדוע הוא מטפס וכמה הוא אוהב את זה.

בכל התחרויות הוא נכשל, מטפסים שטיפסו פחות זמן ממנו טיפסו טוב יותר, הוא המשיך לנסות.

זה לא סיפור על אדם לא כשרוני שהתאמן בצורה סזיפית ופיצה על כך, להפך, גיבורנו כשרוני עד מאוד, הכשרון הגדול ביותר שלו הוא האהבה שלו לטיפוס.

הוא היה גיבור גם הוא היה ממשיך לטפס ולא מגיע לאן שהגיע, הקטע היפה בסיפור הזה, הקטע שבו אתם מהנהנים ומרגישים שכל זה מתחבר הוא הקטע בו הוא הצליח.

הוא המשיך עם האופטימיות ועם הדרייב הבלתי נגמר לטפס, הוא לא עינה את עצמו ולא שפט את עצמו כפי שרובנו היו עושים ולבטח מפסיקים לטפס כי "אנחנו לא מספיק טובים".

הוא לא רצה להוכיח להורים שלו שהוא טוב כי הם היו אוהבים אותו כך או כך, הוא לא רצה לספק את אחיו שהיה מכפכף אותו כך או כף , אפילו את המאמן הוא לא רצה לספק, מה שהחזיק אותו היה המניע הפנימי שלו שראיתי רק מהצד ולכן אוכל רק לשער מהו.

הוא המתחרה היחיד שהיה נשאר לטפס בבולדר אחרי התחרות שבדרך כלל התפקששה לו, הוא המתחרה היחיד שבכה וחייך בו זמנית והמשיך למלמל דברים מצחיקים וקצת עצובים.

אני לא יכול לומר שלא צחקתי עליו עם כולם וגם לא יכול לומר שלא חשבתי שהאהבה שלו לטיפוס תיקח אותו רחוק.

אני יכול להגיד שהאמנתי בו תמיד ויכול להגיד שלפעמים לא האמנתי לעצמי.

בקיצור?! ילד כאפות.

הדרך שלו הייתה יותר קשה, הוא לא יודע את זה, הוא יודע שהוא מטפס טוב, כמו ביום הראשון שהוא בא לקיר ומבחינתו טיפס טוב, מה שאר האנשים חושבים זה כנראה לא משנה.

אני לא יודע אם בכל הצלחה שלו היום יש ניצחון קטן על כל הכשלונות שחווה כיוון שככה זה, אדם שמצליח לא בוכה ומספר את רגשותיו אלא מחייך וממשיך הלאה, לאתגר הבא.

יש לו מאמן אחד שבאמת האמין בו ועדיין מאמין.

אני רק רוצה לומר שיש לי גיבור.

כל קשר, שמינית או הצלה, בין הדמויות למציאות הוא מקרי לחלוטין.