בטיפוס אין יריב.
בשחמט יש, בטניס שולחן יש, באיגרוף יש.
בטיפוס ספורטיבי יש משהו ״אחר״.
רמת הקושי בטיפוס מתגבשת לכדי מספר ואות רק בגלל אותה השוואה , האחר מהווה מעין אישור לתחושות הפנימיות לגבי הקושי.
הדירוג- רמת קושי, מנסה לבודד את ההבדלים הבין אישיים, גובה משקל דת גזע ומין , ליצור סטנדרטיזציה של רמת קושי.
אך כיצד?! האם קושי הוא אינו דבר סובייקטיבי?.
הקושי אכן סובייקטיבי, וטיפוס אכן מיוחד ושונה מכל ענף ספורט אחר שאני מכיר, וולפגנג גוליך אמר " השריר החשוב ביותר בטיפוס הוא המוח" וצדק.
למרות זאת, המאמן שלי תמיד אומר לי " אנחנו לא פועלים בחלל ריק" , בתחרות הביצוע שלנו נמדד מול הביצוע של האחר.
כבר בתכנון המסלול, במימיקת המטפסים, ניתן לראות כיצד המטפסים מתכננים יחד את המסלול, גם אם אינם דוברים את אותה השפה, גם אם אחד גבוה והשני נמוך,
למעשה , בתכנון, הסובייקטיביות נעלמת לרגע.
והנה על הקיר היא חוזרת
יש לי חבר שאיחל לי לפני נסיעתי לסבב גביע העולם ברכה שמהדהדת בראשי עד היום " טפס כמו שרק אתה יכול"-גילי טנא.
אך מהו הדרייב שמניע אותנו? מהו המניע הפנימי שגורם לנו להתמודד עם הקושי?.
לפי דעתי, בטיפוס מי שהמניע שלו הוא חיצוני- ״לנצח״ לעקוף את האחר , לא יגיע רחוק, או גבוה.
הרצון להיות מטפס טוב יותר הוא מניע חזק יותר ואותנטי, מניע שיקדם אותך בלתת 100 אחוז מעצמך.
אז למה תחרויות?
תחרויות הן הסטנדרט. הן הדירוג.
הן האישור לכך שזה קשה. הן הנקודה ביומן ובתכנית האימונים שאליה שואפים כל השנה.
כי בטיפוס, אין יריב, בסוף אתה לבד על הקיר, יש רק אחר שהשאיר סימני מגנזיום ורנרים מתנדנדים. זה הזמן לתת מעצמך 100 אחוז.
כשאנחנו נופלים, יש מטפסים שמביטים מיד אל הקיר ויש כאלו שמביטים מיד אל הקהל, אני רוצה להיות מאלו שמביטים אל הקיר.
שניה לפני שמתחיל הבדיעבד, שניה לפני שמתחיל ה״אם הייתי״ שניה לפני שאני יודע את שרמזו לי הרנרים המתנדנדים, המגנזיום ותשואות הקהל, שניה לפני, שניה לפני שהסובייקטיביות נעלמת שוב, אני רוצה להביט פנימה ולדעת אם ביצעתי את המיטב.
(דניאל רודנקו האלוף בתמונה)
אני חושב שמי שמוציא מעצמו את המיטב בכל אימון, בכל מסלול, בכל פעם שהוא על הקיר , הדרך שלו להיות מנצח אמיתי, סלולה.
תודה ליאיר גרפינקל וגלעד פורסט על התמונות המדהימות מהתחרות ברמת ישי.
תודה לכל מי שארגן את התחרות המדהימה הזו, כן יירבו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה