להיות מטפס

להיות מטפס זה להתאבל כאשר ידית הדלת,השרוך בנעל או ההגה מכאיבים לך באצבע הפצועה.

להיות מטפס זה מעין מעגל,פעם אתה מחזיק קצה חוט של אחר,הוא למעלה נאבק ואתה למטה מעודד ופעם אתה למעלה נאבק בעוד שהוא למטה.
ככה זה גם בתחרויות,פעם אתה למעלה על הפודיום ומתחרייך מריעים לך ופעם אתה למטה מריע למתחרייך.

להיות מטפס זה לשבת בכיתה,להביט על הלוח ולדמיין את עצמך מקרימפ על הקצה העליון שלו,שם עקב ימין ויוצא למכסה החשמל העגול מעליו,תופס אותו,מחליף רגל ימין מעקב לפויינט וקופץ בדאבל דיינו(שתי ידיים) למכסה של שתי מנורות פלורסנט ונתלה עליהם בקומפרשיין.
המורה לאנגלית מעירה אותך מחלומך בהקיץ ושואלת"אור,למה אתה לא רושם?",אתה עונה,
"סיימתי את האונסייט".
היא מעקמת את פרצופה כמו סימן שאלה,אתה משיב "אהה,זאת אומרת את האנסין,סיימתי את האנסין." ומחייך חיוך מסתורי.

להיות מטפס זה לשמוח ולהתרגש כשהמנורה שליד המיטה נשרפה,להוציא את הפנס ראש מהתיק של ספרד,לשכב במיטה לקרוא בספר ולדמיין שאתה באוהל בספרד או בסלובניה.

להיות מטפס זה לחזות את טיב החופשה לפי המושב שלך במטוס"נו ברור שהייתה לי טיסה טובה,ישבתי במושב 8b".

להיות מטפס זה לקפוא מקור,לא להרגיש את האצבעות ביידים וברגליים ולצעוק"איזה תנאים!","איזה חיכוך!".

להיות מטפס זה לדבר עם חבר על פיסת סלע במרחק אלפי קילומטרים ולהבין בדיוק על איזה חור בגודל סנטימטר הוא מדבר וכמה זה דוקר באצבע.

להיות מטפס זה להקשר למסלול,להכיר אותו,לחלום עליו,לרצות להצליח אותו עד מאוד אך בו בזמן קצת להצטער על הפרידה ממנו.

להיות מטפס זה לחיות רק בכדי להאריך את שבריר השנייה הזו כשאתה על הסלופר ,התנתקו לך הרגליים ואתה לא יודע אם תיפול או תחזיק.

להיות מטפס זה לשאוף,לנשוף,לטעום ולמשש מגנזיום,זה ללכת ברחוב ולהתלהב מהפריקשן של העמוד חשמל.

להיות מטפס זה לראות "סרט טיפוס",לקבל "סייק" וללכת לקיר.להוביל שני מסלולים,לראות במסך שם את אותו הסרט ולחשוב"כוס אומו,איפה הם ואיפה אני".

להיות מטפס זה להאמין בבלתי אפשרי הזה ולהאחז בדברים שבני אנוש אינם מסוגלים לאחוז בהם מבלי הכוח שנותן לנו הרצון (או האמונה אם תרצו).

להיות מטפס זה להיות אינטיליגנט,לפתור בעיות,אף על פי שאין שום בעיה בסלע ששוכב לו על פני האדמה כבר מיליוני שנים עד שאתה בא:"לפתור אותה,לבלדר אותה,לשלוח אותה".

להיות מטפס זה לתפוס כל דבר שבהישג ידך ולא לתפוס איך אחרים לא תופסים שהעניין הוא הקושי והאתגר ולא המהירות,זה להיות תפוס,בעיקר בערבים,במיוחד באמות,בצוואר ובשכמות.

להיות מטפס זה לרצות להפיל ג'א'ג על רט"ג,לרצות לעלות דווקא על המסלול עם הred tag,להתפס על קרימפים בגג.(לא הבנתם?אז אתם לא מטפסים :( וחבל):

להיות מטפס זה לחוות מדינה דרך הסלע שלה,הבילוט שלה,המטפסים שלה.

להיות מטפס זה לנסוע לחופשה ובה שלושה סוגי ימים,יום מנוחה,יום טיפוס ויום עזיבה,הימים האלו יכולים להמשך חודשים ואפילו שנים אך אלו הגדרות ותאיריכים שקשורים למקומות אחרים,לא לחופשת טיפוס.

אם נודה על האמת,להיות מטפס זה להתאמן,קשה.
אלבר קאמי מסביר כי סיפורו של סיזיפוס,העובד עבודה "סיזיפית" ודוחף סלע במעלה ההר רק בכדי להפיל אותה מראש הצוק וחוזר חלילה,הוא מיתוס."המיתוס של סיזיפוס".
אלבר מסביר כי אין לראות את סיזיפוס סובל,אלא נהנה מהדרך.
הקשב נא לי אדון קאמי,לפעמים הסלע הזה כבד!
לפעמים כוחותייך אוזלים לך והסלע מתגלגל לאחור,שואף למחוץ אותך וברגעים האלו אתה לא שורק את המנגינה של"אנשים טובים באמצע הדרך",ברגעים האלו אתה לבד,שואל את עצמך בשביל מה אתה דוחף את הסלע הזה בכלל אם במילא אתה תמשיך לדחוף אותו גם אחרי שתפיל אותו מראש הצוק.
לעיתים אין לי אלא להסכים עם אדון קאמי,לעיתים חברים נותנים יד והעלייה הופכת קלה,לעיתים אתה מצליח להשעין את הסלע על קרקע סלעית ולנוח מעט,לעיתים אתה נהנה.
אם כן להיות מטפס זה להקרא טפסן ולטפס רק בכדי לרדת ולטפס שוב,קצת כמו חברנו,סיזיפוס.

להיות מטפס זה להפעיל יום יום את האמיגדלה,האמיגדלה היא המוח הקדום,הישן,זה שנמצא אצל כל החיות בעלי המוח בטבע,הוא מייצא את מאבק הf הידוע. fight,freeze,flight.
יום יום מתווכח המטפס עם השריד הפרהיסטורי הזה בתוכו,האמיגדלה משדרת שליליות אין קץ ובפני המטפס שלוש בחירות,להצטרף לשליליות שלה וליפול (flight),להאבק בה וברוב המקרים להצליח (fight) או לא להחליט בין שני אלו ולטפס בחוסר יעילות ובקיפאון(freeze).