PETZL

כשהייתי קטן,בן 7,טיילתי בסנטר עם אבא שלי,נכנסנו לחנות למטייל,היה שם קיר טיפוס,עליתי עליו והגעתי עד למעלה.

המוכר אמר שיש עוד קיר בנמל תל אביב,שכדאי לנו ללכת לשם.

אז הלכנו,ראיתי חנות מיוחדת במינה,חצי חנות הייתה לציוד צלילה ואילו החצי השני לציוד טיפוס"טיפוסים" שמה,בחצי של הטיפוס היה קיר טיפוס יפהפה.גם שם טיפסתי על הקיר הקל עם השיפוע החיובי והגעתי עד למעלה.

לפתע בא מדריך,ואמר לי"יופי,עכשיו אתה עולה על זה" והצביע על הקיר השלילי בצבע בז'.התרגשתי מאוד,התחלתי בכל הכוח,המדריך התלהב ועודד אותי,עצרתי באמצע הקיר כשלא מצאתי אחיזה ,בעודי אוחז בקיר סובבתי את ראשי אל עבר המדריך ואמרתי "אני לא יכול".הוא מיד השיב"אתה כן יכול,תנסה מימין",אני קיבלתי פרץ לא מוסבר של אנרגיה ותפסתי באחיזות הכי חזק שיכלתי ומסתבר שהוא ידע על מה הוא מדבר,יכלתי.

ירדתי למטה והוא הציג את עצמו,הוא אמר שקוראים לו רענן וקבענו שאני אבוא לשם פעם או פעמיים בשבוע כשהוא נמצא והוא ילמד אותי לטפס.

אכן כך היה,הייתי מגיע לשם פעם או פעמיים בשבוע ומיד נכנס למטבחון מאחורה להכין למבוגרים קפה,לכשחזרתי אם רענן לא היה עסוק עם לקוחות הוא היה נותן לי "בעיות בולדר",זאת אומרת אתגרים חדשים.

הייתי מנסה אותם עד שהייתי מצליח,לפעמים הייתי עובד על "בעיה" אחת כמה שבועות,הוא היה בא וצוחק"אם אתה לא יכול אז נוסיף אחיזה",ואני הייתי משיב"לא, לא צריך"לימים אני יודע שהוא שינה בי משהו,יותר לא הסכמתי לקבל את זה ש"אני לא יכול"מחקתי את זה מהמערכת,לתמיד.

אחרי כמה חודשיים לכשמלאו לי 8 וחצי הגעתי לחנות בפנים עצובות,רענן מיד קלט ושאל"מה קרה?"השבתי לו תשובה מגומגמת שאני לא אבוא יותר והחבאתי את פניי בידי.

הוא מיד התיישב והרים אותי אל חיקו ,הוא שאל ברוגע מה קרה וכופף את ראשו בכדי ללכוד את מבטי.

אמרתי לו שאני עובר לפנימייה עם עוד 15 ילדים,אני ואחי נהיה שם ואני לא אוכל להגיע יותר,עצרתי את הדמעות,הוא שאל את אבא שלי למה אני מתכוון וזה הסביר לו ש"יש לי ולגרושתי בעיות משמורת" ושאני אכן נכנס ל"מרכז חרום" ברחוב זמנהוף בתל אביב לתקופה לא ידועה.

רענן מיד דיגדג אותי וסיפר בדיחות,אני לא זוכר מה הוא אמר אבל אני זוכר שזו הפעם הראשונה שבכיתי אבל בעצם צחקתי.

עבר זמן מה עד שטיפסתי שוב,לאחר חודש שהות במרכז חרום קיבלתי אישור לצאת לחנות "טיפוסים".הגעתי לחנות עם מדריכה מהמרכז חרום,אצתי רצתי להכין להם קפה,רענן שאל אותי איך אני מסתדר והתעניין בי מאוד,לאחר מכן נעלתי נעלי טיפוס שהוא שמר לי ועליתי על הקיר,המדריכה התלהבה ממני והחליטה לנסות גם,את שער הפגישה רענן העביר בללמד אותה לטפס ולתת לי לטפל בלקוחות.

שוב עבר זמן מה ולא ראיתי את רענן או טיפסתי ב"טיפוסים",יצאנו ממרכז חרום,אני לאבי ואחי לאמי.

אני ואבי גרנו בשכונת ל',וכשהגענו לספורטק הופתעתי לראות שפותחים שם קיר טיפוס "עולימפוס".

כל יום הצקתי לאבי בכדי שנלך לראות מה עם הקיר,ואחרי כמה ימים ברצף של"אנחנו לא פתוחים לקהל הרחב"הכניס אותנו המדריך ואישר לי לטפס על הקיר,בפעם הראשונה הגעתי עד למעלה ,גובהו של הקיר היה 15 מטרים ורחובו 6 וחצי מטר.המסלולים עליו בדרגת קושי עולה,ימין הכי קשה שמאל הכי קל.

וכך יום יום הגעתי לעולימפוס לטפס,יום אחד נתקלתי במדריך,שיער בלונדיני ארוך,גבוה,עם עינים בהירות.

הוא  אמר לי שאני צריך להתאמן איתו,לבוא בשני וחמישי בחמש,הוא אמר"תגיד שבאת לאימון עם עוז".

אז באתי,השתדלתי לבוא כל יום,באימון עם עוז היו ילדים בגילי,הייתי אז בן 9,בסוף האימון הוא אמר לי,"יש לי עוד חוג עכשיו,של יותר גדולים,תשאר איתנו".

אז נשארתי,עוז היה מריץ אותנו כמו חיילים,ואז היינו מטפסים שעה שעתיים בלי הפסקה למעט "הפסקת שתייה" ואחר כך היינו עושים תרגילי כוח,מתח שכיבות שמיכה ושוב ריצה.

אחרי כמה אימונים כאלו עם הבוגרים,שהיו אז בני 15 התיידדנו והייתי נותן להם כאפות ובורח,עד שהיו תופסים אותי,מצמידים אותי לרצפה,יושבים עם הברכיים על הידים שלי ונותנים לי כאפות.הם היו שואלים אם אני אתנהג יפה,אמרתי שכן,הם קמו ושוב הייתי נותר להם כאפה ובורח!.

תוך זמן קצר שיפצו את הקיר ,גם במהלך השיפוץ הייתי שם כל יום ועזרתי,יום אחד היינו רעבים,וסאלם ,מוכר הבייגלה על האופנים לא היה באזור,אז הם החליטו לקנות שיפודים מאווזי בנמל תל אביב,גיא  המדריך הרכיב אותי על האופניים שלו ונסענו להביא לאפות,בדרך החוצה לקחתי להם מלא סוכריות צבעוניים כאלו שכתוב עליהם "אווזי".

השיפוץ נגמר ונבנו 3 צלעות חדשות לקיר וחדר בולדרינג,קיר אחד הוקצה להובלה וכך הצקתי לאבי יום יום שאני צריך רתמה להוביל איתה כי עוז לא הסכים שאוביל עם הרתמה של הקיר שהייתה קצת גדולה עליי.

בסיום המחצית השנייה של כיתה ג' שלי נכנסתי לאוטו של אבי עם התעודה בידי,הוא בחן אותה וראה כי כל בכל המקצועות קיבלתי "מצוין",נסענו לנמל,שם פגשתי בפעם האחרונה את רענן,אם הייתי יודע שזו הפעם האחרונה הייתי מחבק אותו חזק יותר מבדרך כלל...אבא קנה לי שק מגנזיום של petzl ומדדתי את רתמה של  petzl ,רענן אמר שאם מישהו מגיע מחו"ל אז כדאי לנו לקנות שם.

וכך כעבור חודשיים דודתי חנה ז"ל חזרה מפריז עם רתמת petzl כחולה ונעלי cobra כתומות.

עוז ראה את הרתמה,ושאל אם היא לא גדולה עליי,אמרתי שאולי,וכך גרמתי לי לפאדיחה היסטרית,עוז בא לבדוק את הרתמה,הוא משך אותה למטה בחוזקה,ובטעות הוריד לי את הרתמה המכנסיים והתחתונים.

ואז אמר במבוכה"טוב ,היא בסדר".

כבר מלאו לי 10 שנים וטיפסתי במלוא המרץ,זכיתי בתחרות "הספיידמן הישראלי" http://sports.walla.co.il/?w=/7/251015

לאחר מכן זכיתי באליפות הארץ בקריית אונו.

התאמנתי קשה לקראת תחרות בעולימפוס,בקריית אונו היה מתחרה שסיים את הגמר איתי,זכיתי רק משום שעברתי אותו במוקדמות(אז המתחרים בקטגוריית 10-12 הובילו),קוראים לו יניב הכט למתחרה הזה.

אימוני הקשים ירדו לטמיון,עברתי עם אבי לאילת ולא התחריתי בתחרות.

באילת גרתי 5 שנים,מגיל 10 עד גיל 15, התגעגעתי מאוד לטיפוס ,לעוז,לחבר'ה מהנבחרת(לאדם שעזב לאמריקה),לבייגלה של סאלם,לריח של הדשא בספורטק , לריח של הידיים אחרי טיפוס,התגעגעתי לחברים מהכיתה,לאחותי שבח"ול,לאחי בתל אביב,לאמא ולמשפחה,בכלל, התגעגעתי,אני חושב שזה היה המצב הטבעי שלי באותה תקופה מעין עצבות שמחה שכזו שיש שקוראים לה מלנכוליה אך אני קורא לה געגוע,.לא ידעתי שיש קיר טיפוס באילת עד שהייתי בן 14,שמעתי על כך קודם לכן אך הוא היה סגור רוב הזמן,

בגיל 14 חזרתי לטפס באילת,באותה תקופה האינטרנט כבר עמד על רגליו והייתי יושב לראות את  petzl rock trip בלופים ומתכתב באייסיקיו עם בנות מהכיתה שהתביישו לדבר איתי אך מאוד נהנו להתכתב איתי.

הייתי רואה את dreamcatcher כל יום וחולם.חולם שיום אחד גם אני אטפס אותו,גם אני אהיה בpetzl team.

בגיל 15 ברחתי לתל אביב,מיד נכנסתי לנבחרת עם עוז,חזרתי להתחרות,ופילסתי את דרכי שוב למקום הראשון.החלטתי שבית ספר לא בשבילי והשקעתי את רוב את כולי בטיפוס. בגיל 17 התחלתי להתחרות בח"ול,וכבר בשנה הראשונה שלי העפלתי לגמר באליפות אירופה לנוער בסלובניה.

מאז אני מתחרה ומטפס ללא הרף,כיום אני מטפס 6 ימים בשבוע ולעיתים קרובות פעמיים ביום.

שלשום פנו אליי בהצעה מיוחדת,הציעו לי להיות חלק מ petzl team  ישראל.

עוד פסגה נכבשה,פסגה אחת בדרך לגבוהות יותר,מהפסגה הזו הסתכלתי לאחור,אל כל הסיפור שגוללתי בפניכם ושוב אותו געגוע  נוסטלגי הציף אותי,כשהבטתי קדימה לפסגה הבאה געגוע למשהו שעוד לא חוויתי הציף אותי.